התובעים טענו כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הפנו את האם לביצוע בדיקות לאבחון תסמונת דאון במהלך הריונה ואף לא ידעו אותה אודות האפשרות לבצע בדיקות אלה ואודות הסיכון המוגבר לתסמונת נוכח גילה של האם.
בית המשפט מפי כבוד השופטת יעל וילנר קבע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי על פי הפרקטיקה המיילדותית שהייתה מקובלת בשנת 1987 נהוג היה לבצע המתת עובר ברחם אימו בשבוע 27-28 של ההיריון על מנת להביא להפסקת ההיריון. הפועל היוצא מכך הוא שלא הוכח שגם אובחנה לו אובחנה תסמונת דאון בעובר, היה מתקבל אישור הועדה המוסמכת לכך להפסיק את ההיריון. משכך ניתק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הולדת התובעת.