רשלנות רפואית
המומחה מטעם התובעים קבע כי התאבדותו של המנוח קשורה באופן ישיר למחלת הנפש ממנה סבל, כי ניתן היה לצפות את התנהגותו האובדנית של המנוח ולמנוע זאת בקלות באמצעות שיבוצו במסגרת מוסדית ממושכת או ע"י מעקב צמוד כנדרש.
בית משפט מפי כ' השופט אריאל ברגנר קבע כי המנוח היה מוכר היטב לנתבעת, מהטיפול התרופתי ומהאשפוזים הרבים והיה ידוע לנתבעת כי המנוח אינו נוהג לקבל ולקחת את הטיפול התרופתי ולכן מדרדר מצבו בכל פעם ופעם. הנתבעת על שלוחותיה השונות ידעה באופן ברור כי אי לקיחת התרופות ע"י המנוח, תגרום להתדרדרות חריפה במצבו. ובפועל היתה סיבה להוצאת צו הטיפול המרפאתי הכפוי ע"י הפסיכיאטר המחוזי.
הנתבעת כשלה והפרה את חובתה כלפי המנוח וכלפי אמו. על צוות המרפאה היה לפעול מידית לאחר שהתברר כי המנוח לא הגיע לבדיקה ולאחר שנתקבלו הדיווחים מהאם על אי שיתוף הפעולה, אי לקיחת התרופה וההתדרדרות במצבו של המנוח, לפנות אל הפסיכיאטר המחוזי על מנת שיוציא צו לבדיקה מרפאתית כפויה לצורך מילוי אחר הוראות הטיפול התרופתי הכפוי ואף לשקול אשפוז כפוי בנסיבות אלו.
בפסק הדין חוייבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 495,693 ש"ח בצירוף הוצאות משפט והפרשי הצמדה וריבית ושכר טירחת עורך דין.