בעל שעזב את אשתו בשנת 1983 ומאז לא שב לדירת המגורים המשותפת ניסה להתגרש מאשתו ללא הצלחה- היא התמידה בסירובה לתת לו גט. הבעל הגיש תביעה נזיקית נגד האישה לפיצוי בגין עגינותו ולדמי שימוש ראויים בדירה המשותפת בה השתמשה האישה לבדה במשך שנים. הבעל טען כי נגרמו לו נזקים נפשיים וכלכליים כתוצאה מהעיגון ולמרות ניסיונותיו הרבים להתגרש עמדה האישה על רצונה להגיע לשלום בית, הגם שידעה היטב שאין סיכוי שישובו לחיות יחד, הכל כדי לקבל הטבות כלכליות ובין היתר מזונות אישה ואת מלוא הזכויות בדירה המשותפת.
האישה טענה כי היא סבלה אלימות ונאלצה לפתוח תיק הוצאה לפועל נוכח נסיונותיו להתחמק מתשלום המזונות. וכי היא זו שנפגעה מאחר והבעל נטש את המשפחה והותיר אותה במצוקה כלכלית אולם היא המשיכה לקוות שהם יגיעו לכדי שלום בית.
במהלך הדיונים הורה השופט על פירוק שיתוף בדירה לאחר שהמליץ להתגרש ובינואר 2011 הוסדר הגט.
בית משפט קבע מפי כ' השופט דניאל טפרברג כי הבעל זכאי לפיצוי בגין עגינותו כי עצם הסירוב להתגרש מקים עילת סרבנות המזכה בפיצוי שכן כמו האישה גם הגבר נפגע מכך שאינו יכול להמשיך לחיות את חייו כרצונו. במקרה זה הוכח כי הסיבה האמיתית לסרבנות הנתבעת נגעה לרצונה שהתובע יוותר על זכויותיה בדירה והשתמשה בגט כקלף מיקוח ובשל כך עליה לפצות את התובע על עגמת הנפש שנגרמה לו.
נפסק כי כי התובע אמנם יכול היה לתבוע את נזקיו במועד מוקדם יותר אולם משאין חולק שפעל משנת 1989 לקבלת הגט על האישה לפצותו בסכות של 200,000 ש"ח.